קרן יד הנדיב תרמה במהלך 4 שנים לפרויקט "נחשון" ע"ש נחשון בן עמינדב.
מטרת הפרויקט לבחון האם ניתן לקדם תלמידים באמצעות חונכות וירטואלית. בנושאים מתמטיקה ואנגלית . (בסיום 4 השנים, קרן יד הנדיב מפסיקה תמיכתה בפרויקט. 4 שנים זהו זמן התמיכה בפיתוח פרויקט ע"י קרן זו.)
ההנחה: תלמידים ללא מוטיבציה לא לומדים, מוותרים לעצמם.
כיצד מעוררים מוטיבציה? ע"י תשומת לב אישית.
כיצד מעניקים תשומת לב אישית לכל ילד?
מצמידים לו חונך/ מורה סטודנט צעיר (אשר עבר מבחן אישיות וידע וכן הכשרה מתאימה),העובד מולו באופן מקוון, במהלך מפגשים שבועיים קבועים, יחד עם תלמיד נוסף.
במפגש הסינכרוני החונך משלב סימולציות המסייעות בהבנת החומרים .
החונך בקשר עם מורי בית הספר, עובד עם ספרי הלמוד של התלמידים.
תוצאות בשטח: שיפור בהשגי התלמידים. 86% שיפרו הישגים.
כמורה וכהורה, עולות בי מספר שאלות:
מה אחריות משרד החינוך לפרויקטים פרטיים כגון זה?
אם ההשגים עולים בעקבות פרויקטים כגון אילו ושילוב מורים פרטיים בלמידה, הרי שרף המבחנים עולה. מה קורה עם אותם תלמידים הנופלים בין הכסאות- אין באפשרותם ללמוד עם מורה פרטי והם גרים במרכז ארץ , בערים בהן התושבים נחשבים לאמידים ואין פרויקט זמין עבורו?
מה המדד שלפיו משרד החינוך מעלה את רף הדרישות בבחינות? האם תלמידים נשאלים במי הם מסתייעים שהשגיהם השתפרו? האם השגיהם המה הקריטריונים לכמות ורמת חומר הלימוד?
אם הצלחת הפרויקט היא בעצם בקשר האישי של התלמיד עם החונך, מה על מערכת החינוך ללמוד מזה וליישם בנתונים הקיימים?
היום באופק החדש, ישנה אפשרות למורה להכיר לעומק יותר תלמידים ולסייע בידם ברבדים השונים, הן ברגשי - להקשיב ולהכיל ואולי אף לעזור, ובלימודי . לא ידוע לי אם אכן נאספים נתונים לגבי השעות הפרטניות והתרומה שלהן לפרט. ישנם מורים המאפשרים לתלמידים ערוץ תקשורת פתוח גם במיילים. אני מאמינה שאכן יש השפעה ללמידה הפרטנית.
בבית הספר אפשר להציע עמיתים עוזרים אשר יבחרו ע"י המורה על פי מקצועות והם יסייעו לתלמידים המתקשים. זה נעשה לפני 40 שנה בהצלחה גדולה (בכיתה בה למדתי כילדה) וזה עובד / יעבוד גם היום.
איך מקדמים את זה? מלקטים צוות תלמידים מוביל שלא זקוק לתירגול בשיעורי הבית ומציעים להם לעזור לעמית אחד במהלך תקופה מסוימת מבית ספר אחר. השיטה של פרויקט נחשון מוצאת חן בעיני, הייתי מאמצת אותה לעבודה עם תלמידי.
שיתוף הפעולה צריך להיעשות גם עם המורות כמובן. שיתוף המורה יכול להיעשות דרך מיילים או שמידי פעם תיכנס לפגישה הוירטואלית.
להבדיל מהפרויקט שהוא לאורך 4 שנים ולישובי הפריפריה בלבד, כאן כל ילד יכול להשתתף ולאורך כל שנות לימודיו. משרד החינוך צריך לקחת רעיון זה ולנסות לייעל את יום הלימודים / שעות פרטניות / שהות.... ולהציע למורים להיות שותפים לפרויקט כזה יחד עם ולמען תלמידים. פרט שולי- אין למשרד החינוך גף לפיתוח תכניות לימודים...
מטרת הפרויקט לבחון האם ניתן לקדם תלמידים באמצעות חונכות וירטואלית. בנושאים מתמטיקה ואנגלית . (בסיום 4 השנים, קרן יד הנדיב מפסיקה תמיכתה בפרויקט. 4 שנים זהו זמן התמיכה בפיתוח פרויקט ע"י קרן זו.)
ההנחה: תלמידים ללא מוטיבציה לא לומדים, מוותרים לעצמם.
כיצד מעוררים מוטיבציה? ע"י תשומת לב אישית.
כיצד מעניקים תשומת לב אישית לכל ילד?
מצמידים לו חונך/ מורה סטודנט צעיר (אשר עבר מבחן אישיות וידע וכן הכשרה מתאימה),העובד מולו באופן מקוון, במהלך מפגשים שבועיים קבועים, יחד עם תלמיד נוסף.
במפגש הסינכרוני החונך משלב סימולציות המסייעות בהבנת החומרים .
החונך בקשר עם מורי בית הספר, עובד עם ספרי הלמוד של התלמידים.
תוצאות בשטח: שיפור בהשגי התלמידים. 86% שיפרו הישגים.
כמורה וכהורה, עולות בי מספר שאלות:
מה אחריות משרד החינוך לפרויקטים פרטיים כגון זה?
אם ההשגים עולים בעקבות פרויקטים כגון אילו ושילוב מורים פרטיים בלמידה, הרי שרף המבחנים עולה. מה קורה עם אותם תלמידים הנופלים בין הכסאות- אין באפשרותם ללמוד עם מורה פרטי והם גרים במרכז ארץ , בערים בהן התושבים נחשבים לאמידים ואין פרויקט זמין עבורו?
מה המדד שלפיו משרד החינוך מעלה את רף הדרישות בבחינות? האם תלמידים נשאלים במי הם מסתייעים שהשגיהם השתפרו? האם השגיהם המה הקריטריונים לכמות ורמת חומר הלימוד?
אם הצלחת הפרויקט היא בעצם בקשר האישי של התלמיד עם החונך, מה על מערכת החינוך ללמוד מזה וליישם בנתונים הקיימים?
היום באופק החדש, ישנה אפשרות למורה להכיר לעומק יותר תלמידים ולסייע בידם ברבדים השונים, הן ברגשי - להקשיב ולהכיל ואולי אף לעזור, ובלימודי . לא ידוע לי אם אכן נאספים נתונים לגבי השעות הפרטניות והתרומה שלהן לפרט. ישנם מורים המאפשרים לתלמידים ערוץ תקשורת פתוח גם במיילים. אני מאמינה שאכן יש השפעה ללמידה הפרטנית.
בבית הספר אפשר להציע עמיתים עוזרים אשר יבחרו ע"י המורה על פי מקצועות והם יסייעו לתלמידים המתקשים. זה נעשה לפני 40 שנה בהצלחה גדולה (בכיתה בה למדתי כילדה) וזה עובד / יעבוד גם היום.
איך מקדמים את זה? מלקטים צוות תלמידים מוביל שלא זקוק לתירגול בשיעורי הבית ומציעים להם לעזור לעמית אחד במהלך תקופה מסוימת מבית ספר אחר. השיטה של פרויקט נחשון מוצאת חן בעיני, הייתי מאמצת אותה לעבודה עם תלמידי.
שיתוף הפעולה צריך להיעשות גם עם המורות כמובן. שיתוף המורה יכול להיעשות דרך מיילים או שמידי פעם תיכנס לפגישה הוירטואלית.
להבדיל מהפרויקט שהוא לאורך 4 שנים ולישובי הפריפריה בלבד, כאן כל ילד יכול להשתתף ולאורך כל שנות לימודיו. משרד החינוך צריך לקחת רעיון זה ולנסות לייעל את יום הלימודים / שעות פרטניות / שהות.... ולהציע למורים להיות שותפים לפרויקט כזה יחד עם ולמען תלמידים. פרט שולי- אין למשרד החינוך גף לפיתוח תכניות לימודים...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה